בשנים 1874-1876 פרסם חוקר אומנות איטלקי בשם מורלי, סדרת מחקרים ובהם גישה חדשה לזיהוי ציורים מזויפים. לפי שיטתו של מורלי, תהליך הבדיקה של הציור אינו מתמקד בפרטים האופייניים לאומן, שבהם בדרך כלל מתמקד הזייפן, אלא בפרטים הבנאליים. למשל: תנוכי אוזניים, ציפורניים, צורת אצבעות רגליים וכדומה. פרטים אלו אינם במרכז הציור ובמקרים רבים המעתיק נוטה להעתיקם ברישול ולהתעלם מהם במלאכת החיקוי שלו. לפי מורלי, הפרטים השוליים הופכים למאפיינים של הזייפן (1). פרויד, במאמרו על משה של מיכאל אנג'לו, מציין, שעוד לפני שהוא התוודע לפסיכואנאליזה הוא למד על שיטת הזיהוי של מורלי, המתבססת על שימת לב לפרטים משניים, ולא לרושם הכללי ולתכונות הכלליות של התמונה. "גם הפסיכואנאליזה נוהגת לפענח את הסודי והמוסתר מתוך פרטים קלי ערך, שאנשים נוהגים לזלזל בהם או להתעלם מהם - מן ה"שאריות" של ההסתכלות, מן ה"פסולת" שלה" (2).ההיסטוריון קרלו גינזבורג מצא הקבלה מעניינת בין מורלי, פרויד וקונן דויל, שהמציא את דמות הבלש שרלוק הולמס. שלושתם היו בעלי תואר ברפואה, ושלושתם הדגימו חשיבה של בניית מודל מתוך הממצאים השוליים, כפי שהוא מכנה זאת: "The evidential paradigm". קרלו גינזבורג מציין שהחשיבה הזו קדומה מאד. בימים שהאדם היה צייד, תורת הציד התבססה על אבחון ומציאה של רמזים המסייעים לצייד לגלות היכן עברה החיה הבורחת והיכן היא עשויה להסתתר. האדם למד לאסוף, לשמר ולפרש את הממצאים. כנראה שהרעיון של הנרטיביות, בניגוד ללחשים וגירוש שדים בעולם הקדום, צמח בחברה הציידת דרך האופן שבו ספר אדם אחד לשני את סיפור העקבות כחלק מתהליך הציד. כלומר, בניית סיפור המעשה מתוך אוסף של ממצאים (1). גישות חדשות המושפעות מזרמים פוסט מודרניים טוענות שאין מצב שבו קיימת רק מציאות אחת, שבו קיים רק סיפור אחד. גישות אלו מצדדות בהבלטת יכולתה של המציאות להשתבר אל תוך השתקפויות שונות, שנוצרות בהתאם לנקודות הראות השונות של אותה דמות, בהתאם לאופן הסתכלותו הרגעית של המתבונן ושינויים הנוצרים בזמן (3,4).

"בואי שבי" אמרתי, "אני רוצה לשמוע את כל הסיפור מהתחלה".

בטיפול בהפרעות אכילה, אמור הדיאטן להשתלב בצוות המטפל כדי לעזור למטופל למצוא את הסיפור היעיל ביותר להבראה שלו. זהו ניסיון כפול מצד אחד מוטל על הדיאטן לאבחן את הרמזים של ההפרעה מתוך הפרטים הבנאליים על האוכל במשך האנאמנזה הראשונית, ומצד שני עליו לעזור למטופל למצוא את הסיפור האלטרנטיבי, היעיל ביותר להבראה שלו.

מייקל וייט ודיוויד אפסטון (5) בשיטת הטיפול הנרטיבית, מכנים זאת:

"Copying that originates". לפי שיטת מורלי, לזהות את הפרטים המזויפים בתמונה (1), שהם למעשה המאפיינים האמיתיים של המטופל. ובהקבלה - הם המאפיינים של הזייפן. בתהליך זה הזיוף הופך למקור. מאידך, מה שהמטופל חושב שהוא המאפיין אותו, התנהגויות האכילה האנורקטית, או הבולמית, מתגלה כזיוף.

אם מצליחים להפריד בין המחשבות של המטופל, למחשבות האנורקסיה, ניתן להביא את המטופל למצב שבו הוא יוכל להשפיע על הבעיה "האם אתה רוצה שחייך יהיו שלך, או של האנורקסיה?, איך אתה חושב שאתה יכול לעשות זאת?". זוהי דהקונסטרוקציה: " הפיכת המוכר והמובן מאליו לזר, על ידי אובייקטיביזציה שלו (5) Exoticize the domestic. הדיאטנית, לכאורה, לא אמורה לטפל במבני העומק. אולם הטיפול בהיבט הבנאלי - האוכל, מאפשר גישה מכיוון אחר להפרעת האכילה, ודווקא מהכיוון הפחות מבוצר. זה כמובן אינו מספיק ולכן חייבים לשלב את הטיפול בטיפול פסיכולוגי תוך שיתוף פעולה צמוד בין הדיאטן לצוות הרב-מקצועי.

דוגמאות בפוסט הבא.

 

ספרות

1. Ginzburg C, Clues: Roots of an evidential paradigm. in: Myths, Emblems, Clues. Hutchinson Radius 96-125,1990.

2. פרויד ז, משה של מיכאל-אנג'לו. בתוך: מעשה היצירה בראי הפסיכואנאליזה. הוצאת דביר 9-29, 1988

3. ג'יימסון פ, פוסט-מודרניזם, או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. קו, 10: 101-119, 1990

4. בלבן א, "הגל החדש": הנחות מובלעות בדבר טבעו של טקסט ספרותי. בתוך: גל אחר בסיפורת העברית. הוצאת כתר 23-28, 1995

5. White M, Deconstruction and therapy. Dudliich Center 21-40, 1991.